יוסף פַּפְּיֶרניקוב (בכתיב יידי: פּאַפּיערניקאָוו; 1897 או 1899,[1] וורשה – 12 במרץ[2] 1993, תל אביב) היה משורר יידי, איש העלייה הרביעית, 1924, ממייסדי ספרות היידיש בארץ ישראל.
יוסף פפירניקוב נולד בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 (1897 או 1899[1]) בעיר ורשה, בנם של מלכה לבית סורגנשטיין ושמואל, בעל איטליז, מראשוני חובבי ציון, משכיל ועסקן ציוני. התחנך כרגיל חינוך מסורתי בחדר, ולאחר מכן למד בגימנסיה ריאלית רוסית.
בזכות קולו, קול אלט יפה, ושמיעתו המוזיקלית, התקבל בגיל 8 למקהלת בית הכנסת טלומצקה שבוורשה בניהולו של החזן הנודע גרשון סירוֹטָה ובניצוחו של ליאו ליוב הצעיר, והשתתף בקונצרטים והקלטות.
בגיל 16 החל לכתוב שירים ביידיש. שיר הביכורים שלו, "דאָס פֿעלד" ('השדה'), התפרסם בגיליון 4 של הירחון הספרותי "יודישע זאמעלביכער" שהחל לראות אור בוורשה באותה שנה בעריכת יצחק מאיר וייסנברג. כבר בנעוריו התקרב לציונות הסוציאליסטית, ובראשית שנות ה-20 הצטרף למפלגת פועלי ציון שמאל, שראתה בספרות יידיש המודרנית חלק מרכזי בזהות היהודית. היה פעיל בחיי התרבות של המפלגה ופרסם את שיריו בעלוניה שבעריכתם של יעקב זרובבל ויעקב קנר (קענער).
בשנת 1924 עלה לארץ ישראל, ועבד כפועל בסלילת כבישים ובבניין בראשון לציון ובתל אביב. ב-1929 נסע לפולין והתגורר בה עד 1933, אז שב סופית לארץ. בשואה נספו אמו, ארבעה מחמשת אחיו וכן דודיו ודודניו.
מאז 1918 שירתו המלודית, הכמו-עממית והעשירה בדימויים זכתה לפופולאריות, ופפירניקוב פרסם שירים (בהם שירים על הווי ארץ ישראל), סיפורים וביקורת ספרות בכתבי עת יידיים בפולין, בארץ ישראל ובארצות הברית (וכן במדינות נוספות כמו צרפת ודרום אפריקה), בהם היומונים "היינט" ו"מאָמענט" וכתב העת הספרותי "ליטעראַרישע בלעטער" "צוקונפט", "מאָרגן זשורנאל" "פּראָלעטארישער געדאנק" ('הרעיון הפרולטרי'; עיתונה של מפלגת פועלי ציון). לאחר קום המדינה כתב באופן קבוע ביומון הישראלי "לעצטע נייעס". כן פרסם שירים ב"די גאָלדענע קייט". היה חבר אגודת הסופרים היידיים וחבר הסניף העברי של ארגון הסופרים הבינלאומי.
בשנת 1927 התפרסם בוורשה ספר שיריו הראשון: "אין זוניקן לאנד: פּאלעסטינע לידער" ('בארץ שטופת השמש: שירי ארץ ישראל'). עד מלחמת העולם השנייה ראו אור בוורשה ובתל אביב 8 קובצי שירה מפרי עטו, וכן לקט תרגומים לשיריו של המשורר הרוסי סרגיי יֶסנין (1933).
בעוד שיריו המתארים את תלאות החלוצים בארץ מתאפיינים באיכות לירית, הרי ביצירתו שלאחר השואה, הכוללת שירה, סיפורים קצרים וזיכרונות, ניכרת יותר מנימה של אלגיה.[3]
פפירניקוב חיבר לחנים לכמה משיריו. שירו "זאָל זײַן אַז איך בױ אין דער לופֿט מײַנע שלעסער" ("מה אכפת לי אם אני בונה באוויר את ארמונותיי"), שחיבר לו גם מנגינה, זכה היה לשיר עממי פופולארי. עוד משיריו הידועים: "אונטער די פוילישע גרינינקע ביימעלעך" ('תחת עצי פולין הירקרקים'),[4] שנכתב כתגובה או פראפראזה לאחר השואה, לשירו של ח"נ ביאליק "אונטער די גרינינקע ביימעלעך" ("בין העצים הירקרקים").[5]
לעברית תורגמו רבים משיריו, בין היתר על ידי יעקב פיכמן, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, שמשון מלצר ויחיאל חגיז. 4 קבצים של שירתו בתרגום עברי יצאו בתל אביב במהלך חייו, בהם שניים מתורגמים על ידי משוררים שונים (תש"ב, תשכ"ב), קובץ מתורגם על ידי אהרן אשמן (תשכ"ו 1966–תשמ"ה 1985) וקובץ בתרגומו של שלמה שנהוד (תשל"א).
פפירניקוב זכה בכמה פרסים ספרותיים, בהם פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש (1975).
בשנת 1965 ראה אור ספר יובל לכבודו, לרגל 40 שנות ישיבתו בארץ ישראל: "40 יאר פאפיערניקאוו אין ארץ-ישראל".
בשנת תשמ"ח-1988 הוכתר בתואר יקיר העיר תל אביב-יפו.[6]
פפירניקוב נפטר בשיבה טובה בתל אביב בשנת 1993, ערירי. נקבר בתל אביב.
ארכיונו, ובו טיוטות של יצירותיו במכונת כתיבה, וטיוטות של דברים עליו ותצלומים, שמור בספרייה הלאומית בירושלים.
אחיו הצעיר, לוי פפירניקוב (1900–1985), היחיד ששרד את השואה, עלה עם אשתו ושני בניו לישראל בסוף שנות הארבעים לחייו, וכאן עבד בעבודת כפיים וכתב ביידיש סיפורים ורשימות שהתפרסמו בכמה ספריו שפרסם ובעיתונים.
ספריו
בתרגום עברי
תרגום
בעריכתו
ספר יובל
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מפרי עטו:
הערות שוליים