הבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט, נהגה: "בֵּשְט") הוא כינויו של רבי ישראל בן אליעזר, המכונה גם ר' ישראל בעל שם (נולד בין ת"נ ל-ת"ס, 1690 עד 1700 - נפטר ו' בסיוון תק"כ, 21 במאי 1760), אבי תנועת החסידות.

קורות חייו של הבעל שם-טוב אינן ידועות במדויק, והמקור הישיר המפורסם ביותר על אודות מהלך חייו הוא "שבחי הבעל שם טוב" - קובץ הגיוגרפי עליו אשר נדפס בשנת ה'תקע"ה (1815). הבעל שם טוב נולד ככל הנראה בעיירה אוקופ, במרחב הרומני‏[1]. מקומה של אוקופ אינו ידוע, אך משערים שהיא נמצאת כיום באוקראינה. יש הסוברים שהוא נולד בעיירה טלוסטה שבחבל גליציה‏[2].

תאריך לידתו אף הוא נתון במחלוקת. לפי מסורת מאוחרת של חב"ד, תאריך לידתו הוא בי"ח באלול ה'תנ"ח, אך מקורות אחרים מציינים את שנת ה'ת"ס כשנת לידתו‏[3], ולפי מסורת קדומה יותר, מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), הוא נולד בשנת ה'ת"נ‏[4].

ישראל התייתם מהוריו בגיל צעיר והועסק כעוזר למלמד בחדר. הוא אהב לצאת לשדה ולצפות בטבע, בתוך כך הכיר את הצמחים ואת סגולותיהם הרפואיות. נשא אשה מבנות המקום באוקופ, והתמנה לשמש בבית המדרש העירוני. אחר זמן קצר נפטרה אשתו ולא הותירה ילדים. ישראל שימש באותן שנים גם עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. אחרי שהתאלמן עבר לגור בברודי, ושימש שם כמלמד תינוקות. שם נישא לחנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב, והתבודד שנים אחדות בהרים שבין קיטוב לקוסוב. אחר כך עבר לטלוסט ומשם לכפרים נוספים.

בתקופתו של הבעש"ט הייתה פריחה אצל יהודי מזרח אירופה בעיסוק בקבלה. מקורות פריחה זו היו התסיסה המשיחית השבתאית ותורת האר"י שהגיעה למזרח אירופה.

למרות שכינויו מעיד על עיסוקו המקצועי כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות, ידוע שהבעל שם טוב התנגד לקבלה מעשית ואף מסופר עליו שכל ימיו עשה תשובה על כך שבילדותו עבר את הנהר על ידי שימוש בשם קדוש. הבעל שם טוב היה מיסטיקן, שראה את ייעודו הדתי האישי בקשר הדבקות עם הבורא, ובהעלאת העולם כולו לשורשו העליון. בנוסף לכך נטל על עצמו תפקידי הנהגה רוחנית וביקש להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים המיוחדים. בהגותו ינק מן המורשת של הקבלה היהודית, ובפרט מקבלת האר"י.

הבעל שם טוב פעל בעיקר בפודוליה, אז מחוז בדרום ממלכת פולין (כיום מרכז אוקראינה). למן התגלותו, בהיותו בן 36, ועד לשנת ה'ת"ק (1740), התגורר בטלוסט, ובשנת ה'ת"ק (1740) עבר לעיירה מז'יבוז', שבה נתגלו עדויות בלתי תלויות על פועלו ומעמדו בקהילה‏[5].

הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגות שלו נרשמו על ידי תלמידיו ומופיעים ב"צוואת הריב"ש", שראה אור בחודש אדר שנת ה'תקנ"ג (1794). יש עוד ספרים שבהם מובאת תורתו: "בעל שם טוב על התורה" ו"כתר שם טוב" - שניהם מלוקטים מדברי תורה המסורים משמו הכתובים בספרי החסידות.

באיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בשנת ה'תק"ז (1747), ובה נכנס להיכלו של משיח וקיבל ממנו הוראה ישירה להפיץ את תורתו ברבים - "יפוצו מעינותיך חוצה".

בכמה מקורות חסידיים מצוין כי שמו הפרטי של הבעש"ט, ישראל, רומז שתפקידו של הבעש"ט בעולם הזה היה לעורר את כלל עם ישראל; כשם שמעוררים אדם על ידי שקוראים בשמו, כך שב הבעש"ט והחיה את כללות עם ישראל וכללות חלקי התורה.

הבעש"ט גרס כי מלבד ארבעת חלקי התורה, פשט רמז דרש סוד, ישנו רובד נוסף הכולל את כל שאר הרבדים ומהווה את הקשר ואת הבריח המחבר ביניהם, והוא פנימיותם. בעוד שארבעת הרבדים החיצוניים של התורה עוסקים בפעולת התורה בעולם הגשמי או בעולמות הרוחניים, התורה הפנימית, תורת הבעש"ט, מראה כיצד פועלת התורה על האלוהות וכיצד קיום התורה הוא עצמו גילוי אלוהות, שכן "אורייתא (התורה) וקב"ה (וה') כולא חד (הם אחד)". הבעש"ט בתורתו חשף כיצד התורה מגלמת את הרצון האלוהי בעולם ויותר מזה מבארת ומסבירה את מעלת האלוהות עצמה.

בעוד שארבעת חלקי התורה החיצוניים עסקו בביאור סדר והנהגת העולמות (התחתונים או העליונים), התורה הפנימית תורת הבעש"ט מבארת את התנהגות האלוהות ואת האלוהות עצמה.

הבעש"ט ראה בתורתו הכנה לביאת הגאולה, שבה כדברי ישעיהו "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (י"א, ט), וכפי שמביא רמב"ם ביד החזקה - שבבוא הגאולה יהיו עם ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם.

ישנם 150 רבנים המוכרים כתלמידיו ומאמיניו המובהקים של הבעל שם טוב. בין אלו ניתן למצוא את יורשו רבי דב בער הידוע בכינויו "המגיד ממזריטש", רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, רבי זאב וולף קיציס, רבי חיים מקרסנה, רבי נחמן מהורדנקא, רבי אריה לייב משפולי, רבי מאיר הגדול מפרמישלאן, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי פנחס מקוריץ, רבי דוד לייקיס, רבי דוד פורקס, רבי יהודה לייב מפולנאה ("המוכיח"), רבי שמואל מקאמינקא ורבים אחרים.

לבעל שם טוב שני ילדים ידועים: בנו, רבי צבי, ובתו, אדל. בין נכדיו הידועים נמנים בניה של אדל: רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב ורבי ברוך ממז'יבוז'. נינו, נכדה של אדל מבתה פייגה, היה רבי נחמן מברסלב. ר' פנחס מקוריץ ור' יעקב יוסף מפולנאה העידו שהבעל שם טוב מנה את נכדו ר' ברוך כיורשו כשיגדל (ספר מקור ברוך) ור' ברוך ראה את עצמו כיורשו הבלעדי של סבו.

בסוף ימיו היה עד לפרשת יעקב פרנק וכיתתו, שהתרחשה בסמוך לו והסעירה את העולם היהודי. במקורות החסידיים קושרים את פטירתו לפרשה זו, ולמאבק שניהל הבעש"ט נגד אנשי הכת[6].

הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות ה'תק"כ (1760). התאריך המקובל אצל רבים, וכך הוכיח הד"ר יצחק אלפסי מכתב יד שנכתב סמוך לתאריך הפטירה, הוא שהיה זה ביום א' של חג השבועות (ו' בסיוון). לעומת זאת, ישנם הטוענים שפטירתו הייתה ביום ב' של חג השבועות (ז' בסיוון).

לאחר פטירתו שימש בנו, רבי צבי, מנהיג עדת החסידים למשך שנה. ביום השנה הראשון לפטירתו של הבעש"ט, בחג השבועות ה'תקכ"א, ביושבו עם חבריו סביב השולחן, אמר ר' צבי כי אביו נגלה אליו בחלום ואמר לו כי רבי דוב בער יהיה המנהיג מעתה. ר' צבי ויתר על מנהיגותו ואת מקומו תפס רבי דב בער, אשר העביר את מרכז החסידות למזריטש. באותה עת, כפי שכתוב בספר "מקור ברוך" (דפוס הראשון מכתבי יד הופיע בשנת תר"מ), הודיעו ר' יוסף מפולנאה ור' פנחס מקוריץ, שהיו מ"חבריא קדישא" הקרובה ביותר לבעש"ט, כי הבעש"ט ציין את נכדו רבי ברוך ממז'יבוז' כיורש החסידות, וביקש מר' פנחס להשגיח על זה. לבסוף חזר ר' ברוך למז'יבוז' וכיהן כאדמו"ר בבית מדרשו שירש מן הבעש"ט.

למרות הספרות המחקרית הרבה, הרי עד לא מכבר היו חסרות הוכחות על חיי הבעל שם טוב בתקופה המדוברת, נוסף על מצבתו, כתביו, כתבי תלמידיו וספרים שנכתבו על תולדות חייו. בשנות השמונים התגלתה תגלית חשובה: פרופסור משה רוסמן, מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, המתמחה בתולדות היהודים במאות ה-16 וה-17, בחיי הכלכלה שלהם ובמסכת יחסיהם עם הגויים, גילה בארכיון של העיירה מז'יבוז, אשר השתמר, ברשימת משלמי המסים (ערים ועיירות השתייכו אז לאציל או למלך) את הכיתוב "בעל שם, דוקטור" שהוא פטור ממיסים, ועמו מופיעות שם דמויות רבות מהספר שבחי הבעל שם טוב. השמות מופיעים ברציפות שנה אחר שנה, עד שנת 1760 שבה כבר לא מופיע הבעל שם טוב ברשימות, ומכאן שנפטר בתקופה זו.

הערות שוליים

1. ^ שבחי הבעש"ט, אות ג; ראו משה רוסמן, "הבעש"ט מחדש החסידות", עמ' 87 הערה 1
2. ^ ר' יוסף לוינשטיין רבה של סרוצק, במכתב לר' אברהם כהנא, קובץ נחלת צבי, יד
3. ^ ש' דובנוב, תולדות החסידות, תל אביב תשל"ה, עמ' 42-43
4. ^ "אמרי קודש" שנכתבו על ידי בנו, לי"ט כסליו. גם אהרון מרקוס, בספר החסידות, בני ברק תש"ם, עמ' 13, נוקט את שנת הלידה 1690
5. ^ משה רוסמן, "הבעש"ט מחדש החסידות", עמ' 206 והלאה
6. ^ ראו כתבה נרחבת במוסף "תורני" של העיתון המבשר 14.5.2010, וכתבה נוספת במוסף המיוחד על הבעש"ט שצורף לגיליון המבשר בערב חג השבועות, 18.5.10.

• גדליה נגאל, הבעש"ט: אגדות, אפולוגטיקה ומציאות, ירושלים: המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ח.
• אליעזר שטיינמן, רבי ישראל בעל שם טוב, ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ה'תש"ך.
• שמעון דובנוב, תולדות החסידות: על יסוד מקורות ראשונים, נדפסים וכתבי יד (הדפסה ג'), תל אביב: דביר, תשכ"ז.
• גרשם שלום, "דמותו ההיסטורית של ר' ישראל בעל-שם-טוב", בתוך: הנ"ל, דברים בגו, תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 287–324.
• עמנואל אטקס, תנועת החסידות בראשיתה / עמנואל אטקס. תל אביב: משרד הביטחון ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשנ"ח-1998.
• משה רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות (תרגם מאנגלית: דוד לוביש), ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1999.
• עמנואל אטקס, בעל השם: הבעש"ט – מאגיה, מיסטיקה, הנהגה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ס-2000.
• אברהם רובינשטיין, שבחי הבעש"ט (עורך הסדרה: עמית עסיס), הוצאת ראובן מס, 2005.
• נתנאל לדרברג, סוד הדעת – דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של רבי ישראל בעל שם טוב (עורך הסדרה: עמית עסיס), הוצאת ראובן מס, 2007.
• ישראל אלטר גרובייס, רבותהון דישראל, אסופת מחקרים חדשים לתולדות הבעש"ט, פורסם בהמודיע ה' סיון תש"ע.