אברהם סוּצְקֵבֵר (ביידיש: סוצקעווער);

נולד בסמרגון (שבאזור ליטא כיום בבלארוס בגוברניית גרודנו שבתחום המושב של האימפריה הרוסית), ו' באב תרע"ג (1913), לאביו הרץ (בעל בית חרושת בסמרגון, מוסמך לרבנות) ולאמו ריינה בת שבתי פינברג (רב בעיר מחלישוק, מחבר הספר "אורח חיים", עם פירוש "מפיקי מגינים", בשני כרכים).
בהיותו בן שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה. העיירה הוצתה באש ומשפחתו : אביו, אמו, אחיו משה ואחותו אטל , הצליחו לברוח ולהגיע לאומסק אשר בסיביר. כל יהודי סמרגון עזבו אותה תוך יממה והעיר נשרפה על-ידי הצבא הרוסי הנסוג.

שם החל ללמוד מפי רבי, אך שפת הסביבה היתה קירגיזית וכן היתה שפת דבורו הראשונה (מתקופה זו נשתמרו הרבה רשמים בנפשו, אשר מצאו את בטויים בפואימה "סיביר" העומדת להופיע בקרוב בלווי ציוריו של מרק שאגאל). ב-1921 מת אביו באומסק. המשפחה חזרה לעיירתם סמרגון, אך לא יכלה להיקלט בה עוד בגלל חורבנה, על כן עברה לווילנה.

סוצקבר למד בבית ספר דתי בעירו, ולאחר מכן בבית ספר תיכון פולני־עברי בווילנה. הוא החל לכתוב שירה כבר בגיל 13 תחילה כתב בעברית ואחר כך ביידיש, אף שמעולם לא למד בבית ספר יידישאי. ספר שיריו הראשון, ביידיש, יצא לאור על ידי איגוד סופרי היידיש בוורשה.

עד 1926 למד בתלמוד תורה "בית יהודה" בהנהלתו של המורה גולדין (מת בארץ ישראל). נכנס לגימנסיה היהודית-פולנית וגמר שבע כתות בה. שמע הרצאות כתלמיד שלא מן המנין באוניברסיטה הוילנאית.

שירו הראשון פורסם רק ב-1934 ב"וילנער טאָג" בעריכתו של זלמן רייזן. הצטרף לקבוצת הסופרים הצעירים בוילנה "יונג ווילנע". כעבור זמן מה נתקבל כחבר באגודת הסופרים היהודיים ובפאן-קלוב.

ב-1937 הופיע בורשה ספר השירים הראשון "לידער" עם תמונתו, מעשה ידי הצייר יענקל אדלר - בהוצאת הפאן קלוב הוורשאי.

ב-1939 נשא לאשה את פרידה בת יעקב לויתן, מוילנה.

כשפרצה מלחמת העולם השניה נפלה וילנה בידי ליטא ואח"כ בידי הרוסים. אז פורסם ספר השירים שלו "וואלדיקס", עבד כמנהל הרדיו בוילנה והכין לדפוס את התרגום לאידיש של שירי מיצקיביץ. ביום שהכניס את הסדור למכונה ב-21 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לרוסיה. פצצות נפלו על העיר ולא נותרה אות מהספר. מאז תוקפת אותו חרדה מדי פעם. בגשתו למכונת הדפוס עם ספר חדש. לא הספיק לברוח מוילנה והוכנס לגטו.

בסוף 1941 נרצחה אמו על ידי הנאצים והתינוק שנולד לו בגיטו - הרץ, הורעל על ידם.

בגטו היה חבר ארגון הפרטיזנים המאוחד, חבר ההנהלה של הסופרים והאמנים בגטו וילנה, מנהלו הספרותי של התיאטרון. הציל כתבי יד יקרים מספרית סטרשון המפורסמת שהתגוללו באשפות. ביום פעולת החיסול האחרונה של גטו וילנה ביום 12 בספטמבר 1943, הצליח עם אשתו בתוך קבוצת פרטיזנים להבקיע דרך מן הגטו הנצור ולהגיע ליערות "נארוץ", 100 קילומטר מוילנה. שם הצטרף ללוחמים ונלחם אתם בפשיטות נגד האויב.

סוצקבר המשיך בכתיבתו גם תחת הכיבוש הנאצי ובין חומות הגטו. סוצקובר היה אחד הניצולים היחידים של גטו וילנה, ובזכותו ניצולו גם אוצרות התרבות של הגטו. הוא כתב את שירו הידוע ״תחת זיו כוכבי שמיים״, שהפך להמנון היהודים בגטו וילנה ואחר כך לשיר המזוהה ביותר עם יום השואה בישראל. כאשר הסתתר ביערות, השתמש סוצקובר בנוצת תרנגולת ומיץ מן הדובדבנים וכתב. בהיעדר דיו ועט.

צרור השירים שכתב בגטו, ובו הפואמה "כל נדרי", הגיע בדרך לא דרך למוסקבה, ועשה רושם כה עז על קוראים יהודים המקורבים לשלטון, עד כי בפברואר -1944 נשלח מטוס מיוחד להביאו מיערות נארוץ' למוסקבה הבירה הרוסית. פרשת הצלתו מיערות בלארוס, בעזרת מטוס מיוחד של חיל האוויר הסובייטי, היא פרשה מיוחדת במינה, ומעידה על החשיבות העצומה שייחס שלטונו של סטלין להפשרת היחסים עם ארצות הברית בעת המלחמה.

השלטון הסטאליניסטי הקים אז את הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, והיו לו תקוות לסחוט את האמריקאים בעזרת הבטחות שווא ליהודי ברית המועצות.

 ב-2 באפריל 1944 הופיעו באספת-עם אנטיפשיסטית באולם-העמודים המוסקבאי וסיפר פעם ראשונה באזני העולם על פרשת מלחמתם ואובדנם של יהודי גטו וילנה. איליה ארנבורג. פרסם מאמר גדול ב"פראבדה" על בואו. המאמר תורגם בכל עיתונות העולם וב"משמר" בארץ. ברדיו מוסקבה שידר נאום וקרא ליהדות העולם להצטרף למלחמת הנקם.

ביולי 1944 חזר לוילנה יחד עם הצבא האדום ששחרר את העיר. החל להשתתף בקימומה של הקהילה עם השרידים והחוזרים המעטים. הקים את המוזיאון משיירי האוצרות התרבותיים, בית ספר, ספריה וכו'.

קבל אותות הצטיינות מידי השלטונות הסובייטיים: "אות הפרטיזנים", "הצטיינות העבודה" אורדן "הכוכב האדום", אשר קבל מידי נשיא ס.ס.ס.ר. קלינין.

בפברואר 1946 נשלח על ידי הממשלה הסובייטית למשפט בנירנברג נגד פושעי המלחמה הנאציים בו הופיע כעד יחידי בתור יהודי ונשא נאום מזעזע. באותה שנה חזר מפולין לצרפת - ומשם נסע להשתתף בקונגרס.

סוצקבר היה דבק בלשון היידיש, והאמין באפשרות חידוש החיים היהודיים, במסגרת תרבות יידיש, במדינת ישראל לאחר המלחמה.

ב-1947 בעזרת של גולדה מאיר הגיע סוצקבר עם אשתו פרידה לארץ ישראל. בארץ ישראל קיבלו את פניו של אברהם סוצקבר בראש ובראשונה בתור משורר שהיה "שם", ותיאוריו על מה שעבר עליו בשנות השואה הותירו רושם עמוק בלבם של סופרים, עיתונאים ובקהל הרחב כולו. מעטים משוררי יידיש ששרדו את השואה, החליטו להגיע לארץ ישראל.

בישראל ייסד סוצקבר, עם אחרים, ובתמיכה רצינית של שלטון מפא"י דאז, את הרבעון הספרותי "די גאָלדענע קייט" ("שרשרת הזהב"), ששימש אכסניה עולמית לשרידי ספרות היידיש וסופריה, וערך אותו מ-1949 עד 1998. סוצקבר הופיע בפסטיבלי שירה בינלאומית, תורגם לשפות רבות, וזכה בעשרות פרסים ספרותיים, לרבות פרס ישראל. מאז בואו לישראל התגורר סוצקבר בתל אביב.

בהוצאת עם עובד ראו אור ספרי השירים: "שירים ופואמות" (1975); "לילה ראשון בגטו" (1981); "כנפי שחם" (1983); "כינוס דומיות" (2005).